כשאמא ואבא לא מסכימים

אני חושבת שכמעט כל אחד שקצת קרא או מתעניין יודע שאחד הדברים החשובים לילדים זה שיהיה קו אחיד בין ההורים. הבעיה היא שאמא ואבא הם לא תמיד אותו דבר. בעצםהם אף פעם לא אותו דבר ! זה יכול להיות בהשקפות העולם השונות, בהתמודדות עם כעסים של הילדים או בדברים המהותיים לנו מבחינת גבולות שאנחנו רוצים להעניק לילדים.

אז איך בעצם מתמודדים עם הפערים האלה?
קודם כל חשוב להבין שזה ממש בסדר וטבעי. כמו שהילדים שלכם שונים אחד מהשני, כך גם אתם. אפילו שאתם לפי הספר צריכים להיות בקו אחיד, זה ממש לא אומר שאתם צריכים להפוך ולהיות אותו בנאדם. כשמתחילים להבין את זה קודם כל, ולהשלים עם זהזה צעד ראשון שיעזור לכם קודם כל במערכת הזוגית שלכם (להפסיק לנסות להחליט מי "בסדר" או מי צריך להשתנות) ודבר שני זה עוזר לכם להציג את השונות שלכם מול הילדים ממקום יותר שלם.

אני רוצה לחלק את הפערים שיש בין הורים לשלושה חלקים: פערים בהשקפות העולם, פערים בקווים האדומים לילדים ופערים בתגובתיות למצבים שונים מול הילדים.


פערים בהשקפת העולם

זה לא חייב להיות משהו מהותי כמו הורה חילוני והורה דתי או הורה טבעוני והורה קרניסט. לפעמים זה יכול אפילו להיות עניין של טעם מוזיקלי או אורח חיים (מי שאוהב יותר לטייל בטבע בעוד שהשני מעדיף בילויים בבית או במקומות סגורים כמו מוזיאונים או קולנוע).

בפערים בהשקפות העולם הצורה שבה אני מסתכלת על זה היא שאפילו שזה עשוי להיות קשה להורים, אם עושים את זה נכון – זה יכול להיות נפלא עבור הילדים. תחשבו על זה, ילד שרואה שהוריו חיים בהרמוניה למרות ההבדלים ביניהם לומד סובלנות מגיל אפס דרך הדוגמא האישית הנפלאה שמעניקים לו הוריו. מעבר לזה, הייתי מציעה לילדים ששואלים או מתעניינים למה למשל היום אמא לא אוכלת לחם ואבא דווקא כן – ממש להסביר שהיום חג פסח ויש מנהג בפסח שלא אוכלים לחם ואם בוחרת לנהוג לפי המנהג בעוד שאבא לא בוחר שלא לנהוג לפי המנהג. באופן זה הילד גם לומד שלא כולם אותו דבר, שלנהוג לפי המנהג זה עניין של בחירה, וגם הוא לומד סובלנות וקבלת האחר פשוט כי יש לו שני הורים שכל אחד אחר מהשני והם מקבלים אחד את השני(ה) באהבה.

פערים בקווים האדומים לילדים

זה בעצם הנושא שכולם מדברים עליו כל הזמן כשאומרים שזה בעיה שההורים אינם מאוחדים. מדברים על בעיה שבה כל הורה מעניק גבולות אחרים ובאופן זה אנחנו יוצרים ילדים מבולבלים ש"בוחנים גבולות" או "מתמרנים את ההורים" (אני שמה את הביטויים האלה במרכאות כי ככה הרבה פעמים מתייחסים לזה, אבל בפועל אלה פשוט ילדים שלא מבינים מה מותר ומה אסור ויוצא מזה שהם נתפסים כמרדנים או תחמנים).

אז אני אתחיל ממה שברור – אי אפשר שכל הורה יהיה שונה בתכלית מההורה השני. זה נכון ועל זה מדובר. חשוב שיהיה איזשהו קו כללי אחיד בין ההורים. וזה בעצם מבחינתי הטיפול המונע. אם לכל אחד מכם חשוב משהו אחר, נסו למצוא את המקומות בהם ההיגיון של הצד השני נשמע לכם נכון. בקיצור – נסו למצוא את הקווים המשותפים. עדיף שזה לא יהיה מתוך "טוב, נו, ויתרתי לך…" אלא באמת שתצליחו להתחבר לגבול הזה ולהבין למה הוא חשוב. זה עקרוני שתבינו למה הוא חשוב כי מאוד קשה לאכוף גבול כשהוא מגיע מבחוץ ולא מהבטן. זה יוצא עקום, אתם עלולים בטעות (או שלא בטעות) להתמרמר מול הילד על זה שאתם נאלצים להגיד לו לא "בגלל האמא/אבא הזאת/הזה שלך" או סתם להגיד "הלוואי ויכולתי אבל אבא/אמא לא מרשה" (שזה דיי אותו דבר מבחינת האפקט מול הילד). אם לאחד מכם אין גבולות שחשובים לו, אז במקום שכל אחד ינסה להסביר את ההיגיון לשני, רק זה שיש לו את הגבולות ינסה להסביר את ההיגיון מאחורי כל גבול לצד השני עד שתגיעו להסכמה. אם אתם עדיין קצת אבודים במציאת הגבולות המשותפים שלכם, תוכלו לקרוא על מציאת הגבולות במאמר הזה שלי.

אחרי שמצאתם את אותם הגבולות, יש לכם כבר התחלה. ומה לגבי כל השאר? מותר להגיד לילדים שיש דברים שמותר עם אמא ואסור עם אבא, ויש דברים שאסור עם אבא ומותר עם אמא. זה ממש בסדר, כל עוד זה עקבי והילדים מבינים את זה. אפשר גם לתת היגיון למה אמא מרשה ואבא לו או להיפך (למשל, עם אבא מותר לטפס על המגלשה הגבוהה כי אבא מטפס איתך או שעם אמא אסור לטפס עליה כי אמא מפחדת מזה).

פערים בתגובתיות

זה אולי המקרה הכי טריקי. זה כל כך מפתה לפעמים לראות איך הילדים עושים משהו, ואתם פשוט יודעים איך להתמודד עם זה, אבל רצה הגורל וההורה השני הוא זה שהסיטואציה מולו, או שהוא זה שהגיב ראשון ועכשיו אתם יושבים שם ומתים כבר להגיד משהו.

אז לפני הכל שאני מציעה לעשות זה קודם כל לא "לחנך" את ההורה השני בפני הילד. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו לא רק מעבירים מסר של חוסר אחידות לילד, אלא גם שוברים את הסמכות של ההורה אותו אנו מחנכים. אם זה קורה כל הזמן מצד הורה אחד, זה יכול ממש לפגוע ביחס של הילד להורה השני. אם זה קורה כל פעם על ידי הורה אחרזה יוצר את הבלבול הידוע שכולנו מכירים ומגדירים במילים שונות כמו בחינת גבולות, מניפולטיביות וכו'.

כדיי בכל זאת לנסות לשנות את המצב, נוכל לעשות שני דברים. הראשון הוא, כמו תמיד, טיפול מונע. קחו איזה יום שעה או שעתיים ותכננו לכם את הקו ההורי שלכם. לתכנן את הקו ההורי לא אומר רק לקבוע את הגבולות, זה גם אומר להחליט איך אנחנו מגיבים כשהילד כועס או בהתקף זעם. איך אנחנו מגיבים כשהוא בוכה, או בכללבכל מקרה שבו אתם מתמודדים הרבה עם הילד ואחד מכם מרגיש שהוא יודע את "הטריק" ומדגדד לו להעיר להורה השניאלה המקומות לדבר על זה, כמובן לא בנוכחות הילדים, כי אז זה בדיוק אותו האפקט שובר הסמכות ההורית של אחד ההורים.

הדבר השני שניתן לעשות, שהוא בשעת מעשה, הוא לדבר עם הילד דרך ההורה השני. זה בעצם אומר לפנות להורה השניה כ"אבא" או "אמא" (לא בשם הפרטי או הכינוי) ולדבר על הילד או להגיד מה שהייתם אומרים לילד רק להורה השני. כך למשל אם הילד מתווכח עם אבא ומבקש ממנו שוקולד ואבא ממשיך לנהל ויכוח ואמא יודעת שזה לא בסדר ושצריך להפסיק והיא מבינה שאם הוא יסביר לילד שצריך קודם לאכול ארוחת ערב ותתן לו רגע הילד יתרצה ויאכל ארוחת ערב ויגמר הויכוחאז אמא יכולה לפנות לאבא ולומר לו: "אבא, נראה לי ש[שם הילד] מבין כבר שהוא צריך לאכול את כל ארוחת הערב שלו לפני שהוא יוכל לקבל שוקולד. אני חושבת שאפשר להשאיר לו את האוכל וכשהוא יסיים הוא יוכל לבוא לבקש את השוקולד ואתה תתן לו, נכון?" בעצם ניהלתם שיחה מאוד נעימה עם אבא, לא ציוויתם ובעצם פניתם לילד דרך האבא והסברתם לשני הצדדים איך לפתור את זה בהתערבות עדינה ובמן תיווך של הסיטואציה.

לסיכום, למרות שיש חשיבות לתיאום בין ההורים, כדאי להבין ולזכור שזה טבעי שיהיו פערים מסוגים כאלה ואחרים. כדאי לזהות את הפערים ולנסות לגשר עליהם בשיח נעים. במקומות שבהם לא הצלחתם להגיע להסכמה – הסכימו שלא להסכים ודאגו לתווך את הפער לילדים באופן שיבינו שאתם חיים עם הפערים האלה בשלום.

התגובות סגורות.

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: