פרסים ועונשים – זה באמת עובד?

התשובה הקצרה היא: לא באמת. התשובה הארוכה היא המאמר הזה.

הרבה הורים מגיעים בשלב כזה או אחר לנקודה הזו עם הילדים שלהם שהם מרגישים שפשוט אין מוצא. "לך לעונש !" הם אומרים לילד. או פשוט שולחים אותו לחדר בכעס כדיי שיחשוב על מה שהוא עשה. חלק אחר של ההורים מרגישים מאוד רע עם המונחים של עונש או לשלוח לחדר אז הם פועלים בטקטיקה שנראית להם הפוכה – חיזוק חיובי בצורת פרס. "אם תסיים הכל מהצלחת, תקבל מתנה".

"זה עובד", הם נשבעים באוזני כל חבריהם וממליצים להם להשתמש בשיטות האלה. אז נכון, זה מרגיש שזה ממש עובד. אז למה התחלתי וכתבתי שזה לא באמת עובד?

התשובה נעוצה קודם כל בהבנה למה נראה שזה עובד. הסיבה שנראה שזה עובד היא שכל עוד ההורים נמצאים ליד הילד לתת לו את אותם התגמולים (או העונשים), הילד הרבה פעמים באמת יפעל לפי מה שההורים מצפים. הסיבה שזה קורה היא שברגע שאנחנו עקביים עם פעולות מסויימות, הילדים לומדים מהר מאוד איזו פעולה תביא לאיזו תוצאה. כשהילד מבין שאם הוא יאסוף את הצעצועים אמא תתן לו סוכריה – הוא יאסוף את הצעצועים. כשהוא יבין שאם הוא יזרוק צעצוע על הרצפה לא נרשה לו לראות טלוויזיה – אז הוא לא יזרוק את הצעצוע. הבעיה היא שברגע שההורה יוצא מהתמונה, גם העונשים והפרסים יוצאים מהתמונה ואז אין לילד תמריץ לנהוג באופן שהיינו רוצים שינהג.

כשהילד רגיל לתגמול פיזי הוא יפעל רק כשהוא ידע שיקבל משהו
במילים אחרות, ילדים שמחונכים על טהרת הפרסים והעונשים, יצפו תמיד לפרס או לעונש וכשהפרס או העונש יוצאים מהתמונה – כך גם ההתנהגות של הילד משתנה. באופן זה מגיעים הורים כאלה לא פעם נתקלים בתופעה מוזרה של ילד שמתנהג כמצופה בבית, אבל אצל חבר או בגן הוא מתנהג אחרת. לפעמים יש גם מצב הפוך בו בגן, בגלל שהם צריכים להתמודד עם המון ילדים, לפעמים בוחרים לזכות בשיתוף הפעולה של הילדים דרך פרסים ועונשים וכך הילד שמתנהג למופת בגן לא מקשיב ולא משתף פעולה בבית.

הסיבה שזה קורה היא שהפרס או העונש מעניק לילד מוטיבציה חיצונית לפעולה. מה זה אומר? זה אומר שהילד פועל רק בגלל מה שהוא יקבל בסוף ממישהו אחר. הוא לא פועל כי הוא מבין מה טוב או לא טוב במה שהוא עושה, אלא נטו כדיי לזכות בסוכריה או כדיי שלא יגזלו ממנו את זמן המסך.

איך ניצור מוטיבציה פנימית אצל הילד?

השאיפה שלנו כהורים היא ליצור אצל הילד מוטיבציה פנימית לפעולות. כלומר, השאיפה שלנו היא לגרום לכך שהילד יפעל כי הוא באמת מבין למה מה שהוא עושה הוא טוב או לא טוב. ברגע שהילד פועל מתוך מוטיבציה פנימית קורים שני דברים. האחד הוא שהילד יתנהג באותו האופן גם בבית וגם בחוץ – כי הסיבה שהוא נוהג כמו שהוא נוהג לא תלויה בגורם חיצוני. הדבר השני שיקרה הוא שהילד ילמד להיות אחראי יותר וגם הבטחון העצמי שלו יתפתח.

שבח משמעותי מייצר מוטיבציה פנימית ומפתח את הבטחון העצמי
נחלק את התשובה לשני חלקים – חלופה לפרס וחלופה לעונש.

כחלופה לפרס נוכל פשוט לשבח את הילד בשבח משמעותי. זה אומר שבמקום שנבטיח לו מדבקה או שוקולד על התנהגות טובה (שזו גם שאלה, מהי התנהגות "טובה"?) – נחזק את הילד במילים. כך למשל אם הילד אסף את כל הצעצועים נאמר לו "כל הכבוד לך ! איזה יופי שאספת את כל הצעצועים, עכשיו הכל במקום ולכולנו הרבה יותר נעים וגם הצעצועים לא הולכים לאיבוד ! אני מאוד גאה בך !". שימו לב, השבח מגיע עם הסבר. כלומר, אנחנו לא רק אומרים "כל הכבוד" או "אני גאה בך" או אפילו לא "איזה ילד גדול אתה !" אלא נסביר בדיוק על מה אנחנו גאים, למה מה שהילד עשה חיובי.

כשאנחנו משבחים את הילד שלנו, לא רק שאנחנו משמרים את הפעילות החיובית, אנחנו גם עוזרים לו להתגאות בעצמו – שזה יותר טוב מכל פרס שתוכלו לתת לילד שלכם. ילד שמרגיש שהוריו גאים בו ומבין גם למה, ידע בעתיד להתגאות בעצמו. כשהילד גאה בעצמו זה מפתח את בטחונו העצמי שכמובן זה משהו שכולנו רוצים עבור הילדים שלנו.

כחלופה לעונש אנחנו משתמשים בתוצאות הגיוניות או טבעיות למעשים שלנו. תוצאה טבעית למעשה של הילד הוא משהו שיקרה בלי התערבות שלנו באופן טבעי – למשל אם הילד ירוץ עם גרביים בבית ויפול זו תוצאה טבעית. אנחנו כמובן נזהיר ונבקש שיפסיק אך אם הוא לא יפסיק ויפול זוהי תוצאה טבעית. תוצאה הגיונית היא תוצאה שמגיעה מאיתנו אך יש קשר בינה לבין המעשה כמו מקרה בו הילד שופך את המים שלו מהבקבוק ואז תוצאה הגיונית תהיה לקחת לו את הבקבוק.

לכל בחירה תוצאה ידועה מראש
התוצאות למעשים, בניגוד לעונשים, הם תוצאה ישירה למה שהילד עשה. כלומר, יש קשר בין המעשה לתוצאה. בנוסף, ההבדל בין תוצאה למעשה לעונש היא באופן שבו זה נעשה. כשאנחנו מענישים זה לרוב נעשה בעצבים, בצעקות, ולרוב באופן פתאומי (מ-0 ל-100). בתוצאות אנחנו מסבירים לילד מראש מה יקרה אם יעשה שוב את הפעולה שעשה, ואם הוא עושה את זה, אנחנו ממשים את התוצאה ברוגע ובאסרטיביות.

כשאנחנו נוקטים בטקטיקה של תוצאות במקום עונשים, אנחנו מלמדים את הילד שלנו להיות אחראי. הוא מבין מה יקרה אם יעשה משהו, ומבין גם שיש לו את הכוח לבחור באופציה שתוביל אותו לתוצאה הרצויה. הילד מבין שאם הוא ימשיך לקשקש על השולחן למרות שאמרנו לו שלא יקשקש – ניקח לו את הטוש, ויכול לבחור האם להמשיך לקשקש ושניקח לו את הטוש או להפסיק והטוש ישאר אצלו.


ומתי בכל זאת נשתמש בפרס? אני בדרך כלל מנחה הורים להשתמש בפרס רק כשיש דפוס מאוד קשה לילד שאנחנו רוצים לשנות ולא מצליחים בדרכים המקובלות (ששתיים מהן כתבתי לכם כאן – השבחים והתוצאות), אז נשתמש בפרס רק בתחילת התהליך כדיי להניע אותו. לאחר שנצליח להניע את התהליך נוכל לוותר על הפרס ולחזור להשתמש בכלים האחרים הרבים והטובים שיש לנו כהורים ולא בפרסים ועונשים.

התגובות סגורות.

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: