כולנו מכירים את זה. הילד מנסה לעשות משהו וזה פשוט לא עובד. אנחנו רואים אותו נאבק שוב ושוב, מתעצבן, זורק, כועס ובסוף מגיע המשפט הזה “אוף ! אני לא מצליח !!!!!”. המשפט הזה הרבה פעמים מעורר אצלינו את כל האינסטינקטים המגוננים על הילד שלנו וכל מה שאנחנו רוצים זה להציל אותו מהרגש הנוראי הזה ששמו תסכול ולפתור לו את הבעיה – רק שיהיה מרוצה. לא פעם אנחנו גם באמת נעשה את זה בשבילו.

זה בסדר לפעמים לעזור לילדים, אנחנו לא רוצים להשאיר אותם תמיד לבד במערכה. הבעיה היא שבלי שאנחנו שמים לב זה עלול להפוך להרגל, מגמה. הילד כל הזמן יתעצבן שהוא לא מצליח ומיד נבוא לחלץ אותו. ולמה זה בעיה? אז בדיוק בשביל זה אני כותבת את המאמר הזה עבורכם.

אחת הסיבות הכי משמעותיות שבגללה חשוב לאפשר לילד להתמודד לפעמים או לנסות לבד היא הסיבה הטכנית הפשוטה שלא תמיד אנחנו נהיה לידו ברגע התסכול הזה. תחשבו על זה, היום הוא לא מצליח לצייר את הבית היפה שהוא רוצה לצייר לידכם, ומחר הוא בכיתה א’ והוא לומר לכתוב את האות א’ והוא פשוט לא מסתדר. אם הילד יתרגל שבכל פעם שמשהו לא מסתדר לו אנחנו מיד נחלצים לעזרתו – כשלא נהיה לידו, התסכול יהיה גדול אף יותר במידה ולא יהיה מי שיוכל להושיט לו יד.

הסיבה השניה והחשובה יותר שבגללה חשוב לאפשר לילד להתמודד עם התסכול שהוא חש, היא כדיי לא לפגוע בבטחונו העצמי. כשאנחנו כל פעם נחלצים לעזרת הילד כשהוא לא מצליח, אנחנו אולי גיבורים ומצילים את היום אך עלולים להעביר לילד מסר מאוד בעייתי והוא שהוא פשוט לא מסוגל לבד. יש הורים שכל כך לא מסוגלים להכיל את התסכול של הילדים שלהם, שלפעמים אפילו לא מחכים לילד שיבקש עזרה ועושים עבורם ו”מראים להם איך”. הפעולה הזו היא אפילו יותר קיצונית ויכולה לגרום לכך שהילד יגיע לתסכול לעיתים תכופות יותר – כי עכשיו הוא לא רק לא מצליח לעשות כמו שהוא הצליח פעם או כמו שהוא רצה, עכשיו הוא לא מצליח לעמוד בסטנדרט הגבוה שאנחנו קבענו בכל פעם ש”הראינו לו איך”. חשוב לי להדגיש כי זה בסדר להראות לילדים איך עושים משהו, רק חשוב לשים לה שאנחנו מתאימים את הרצה שאנחנו מלמדים ליכולות הילד וגם שזה נעשה בצורה של למידה ובאופן מאפשר.

כשאנחנו עומדים מול מצב של תסכול אצל הילד חשוב קודם כל שנשאל את עצמינו – למה הילד לא מצליח? האם זה משהו שהוא מעבר ליכולתו? האם הוא יכול אבל הוא עכשיו עייף מידיי או עצבני מידיי או סתם חסר סבלנות?

אחרי שאנחנו מבינים את הסיבה לכך, ועוד לפני שאנחנו ניגשים לפתרון המצב, חשוב לתמלל את הרגש של התסכול לילד. תאמרו לילד שאתם רואים שהוא מתוסכל, שאתם מבינים שזה נורא מעצבן שהוא מנסה שוב ושוב ולא מצליח – במילים אחרות – הביעו אמפתיה למצבו. כשאתם מביעים אמפתיה (גם במצב הזה וגם באופן כללי) כדאי מאוד להשתמש בקשת רחבה ככל שניתן של רגשות. זו הדרך שלנו ללמד את הילד מה הוא מרגיש וככל שנגוון את הרגשות וניתן להם שמות, כך הילד יבין טוב יותר את עצמו וידע להסביר את עצמו לנו בהמשך. בנוסף לאמפתיה, אפשר ואפילו כדאי להציע נחמה בצורת חיבוק או כל דבר אחר שירגיע את הילד.

בשלב הבא נכנס הניתוח שעשיתם בהתחלה. אם אתם מבינים שהילד לא מצליח פשוט כי הוא מנסה לעשות משהו שהוא באמת מעבר ליכולותיו – עזרו לו. אבל חשוב שכשאתם עוזרים תסבירו לו שהוא לא הצליח כי באמת זה משהו שקצת קשה לילדים בגילו ושזה מתאים לילדים קצת יותר גדולים (או שרק מבוגרים יכולים) ולכן הפעם אמא או אבא יעזרו. הגיבוי במילים בעצם נותן לילד איזשהו אישור לכך שהסיבה שהוא לא מצליח לא נעוצה בבעיה בו ובזה שהוא לא מספיק טוב, אלא פשוט זה משהו שהוא לא אמור להצליח. באופן הזה, למרות שאנחנו עוזרים לילד, אנחנו לא פוגעים בבטחונו העצמי.

במידה והסיבה היא אחרת – הילד עייף או עושה את הפעולה לא נכונה (למשל, מחזיק את העפרון מזווית לאנכונה, או מנסה להניח את הקוביה באופן שמפיל קוביה אחרת) – נציע לילד את הדרך לפתרון. אפשר להציע לולנוח קצת (אם הוא עייף) ולנסות שוב עוד מעט. אפשר להסביר לו איך לעשות את הפעולה באופן שיהיה לו קליותר, אפשר גם להציע לו לעשות את זה ביחד לאט לאט. שימו לב, אם אתם מתקנים את הילדים לגבי האופןשהם עושים דברים – זיכרו שהם לא בטוח יוכלו ליישם כל מה שתאמרו להם והשתדלו לשמור על הציפיותשלכם בהתאם ליכולות הילד.

כשהילד מצליח בסופו של דבר – שבחו אותו בשבח משמעותי (כזה שמתאר על מה אתם גאים בו). חשוב שהשבח לא יהיה רק על התוצאה, אלא גם על ההתמודדות עם התסכול. ברגע שהילד ירגיש שאתם גאים בו שהוא הצליח לאסוף את עצמו, להרגע ולנסות שוב למרות שהיה עצבני ומתוסכל – זה יעודד אותו לנסות שוב בפעם הבאה !