כשהבכורה שלי הייתה קטנה, וממש קצת לפני שסיימתי את לימודי הנחיית ההורים שלי, נפתחה בעיר שלי סדרת הרצאות להורים. בגלל שתחום ההורות עניין אותי מאוד, וכמובן בגלל היותי אמא בפעם הראשונה שרוצה להיות מוכנה מראש לבאות – מיד נרשמתי !

זו הייתה סדרה של 6 הרצאות עם מרצים שונים. המרצים, כמובן, היו מנחי הורים מהמובילים בתחום. חלקם עבדו בשיטות דומות ואפילו זהות, אחרים היו בגישות קצת אחרות, אבל דבר אחד היה משותף – כל ההרצאות, ללא יוצא מן הכלל, דיברו על גבולות. ככה הכרתי את עולם הנחיית ההורים בהתחלה, ומניחה שכמוני – ככה עוד הורים רבים אחרים מכירים את העולם הזה בפעם הראשונה.

האמת, אני מודה, גם אני בניתי את ההרצאה הראשונה שלי סביב נושא הגבולות. זה נושא מוכר בקרב הורים רבים והוא גם נקודה כואבת אצל רבים מהם. ובכל זאת, כשהגבולות הם נושא הדגל של תחום הנחיית ההורים, זה עלול לצבוע את ההורות שלנו בצבע אחד בלבד. זה עלול להראות כאילו הדבר הכי חשוב בהורות הוא הגבולות – וזה בכלל לא המצב.

במאמר שלי על גישות שונות בהנחיית הורים, סיפרתי לכם קצת על מה כל גישה שמה דגש. הבעיה היא שכששמים דגש על משהו מסויים כחלק מהגישה – לפעמים מתפספסים המקרים בהם חשוב דווקא לשים יותר דגש במקום השני. כך יוצא שהורה מגיע להנחיית הורים בגישה מסויימת ויוצא לא מרוצה או שלא מקבל א התוצאה שהוא מעוניין בה – פשוט כי הגישה לא התאימה לצרכים שלו ושל ילדיו.

כמו בכל דבר בחיים, אני מאמינה שגם בהורות שלנו האיזון הוא שם המשחק. הענקת גבולות נכונה היא חשובה מאוד להורות שלנו. כשאנחנו מעניקים גבולות נכון אנחנו גורמים לילדים שלנו לסמוך עלינו, להיות בטוחים בעצמם, עצמאיים ובעצם אנחנו עוזרים להם להפסיק לבחון את הסביבה שלהם ולהתעסק בלהיות ילדים. עם זאת, חשוב גם שלא נאבד את הקשב לילד. שנדע גם כשהגבול שלנו הוא ברור ושיש לו סיבה מוצדקת, לראות את הילד מעבר לזה.

התפר הזה הוא תפר מאוד דק. להעניק גבולות וגם לדעת לוותר כשהילד זקוק לזה יכול להיות מאוד נתון לפרשנות. מתי הילד זקוק לזה? כשהוא נורא בוכה? כשאין לי כוח? אם נוותר לילד בכל פעם שיבכה – כנראה שכמעט ולא נעניק לו גבולות, וגם אם כן – הם יהיו עדיין מאוד מבלבלים עבור הילד שאף פעם לא ידע אם הגבול הוא אמיתי או שבסוף נוותר.

לפני שנבין מתי זה נכון להגמיש את הגבול, חשוב להבין הוא שבמיוחד כשאנחנו רק מתחילים להעניק גבולות לילד – בכל פעם שנעניק את הגבול, הילד כנראה יבכה. אולי אפילו יבכה מאוד. הסיבה שהוא בוכה היא, כמובן, כי הוא רוצה משהו שאנחנו אסרנו. כשהבכי חזק במיוחד בתחילת תהליך כזה, זה כנראה אומר שהילד יודע שהבכי שלו יכול להשיג לו תוצאות – ואם הבכי ה”רגיל” לא עוזר, אז נעלה ברמה ואז בטח הוא יקבל מה שהוא רוצה.

אז מתי בכל זאת נגמיש את הגבול?

כמו שכתבתי מוקדם יותר, חשוב מאוד שלא נאבד קשב אל הילד. הקשב הזה אומר בעצם הבנה והיכרות עם הילד. כשאנחנו תמיד קשובים, אנחנו מכירים את הילדים שלנו טוב יותר ויודעים באיזה סיטואציות או תחת אילו נסיבות צפוי להיות להם קשה יותר. בנוסף, אנחנו מבינים למשל שכשהילד עייף אז הוא אולי זקוק ליותר תשומת לב וכשהוא רעב הוא אולי עצבני יותר. וכמובן, אנחנו מזהים את המצבים האלו בילד שלנו בצורה טובה יותר.

ההבנה הזו היא זו שעוזרת לנו להחליט מתי להגמיש את הגבול. כלומר, הגמשת הגבול צריכה להעשות כאשר אנחנו מבינים שיש לנו מצב מיוחד הפעם שמשפיע על מצבו של הילד שלנו ויקשה עליו עמידה בגבול הזה. בעצם אנחנו מגלים אמפתיה לילד והבנה לכך שיש לנו מקרה יוצא מן הכלל שמכביד על הילד לעמוד בגבול הזה.

אחרי שאנחנו מבינים את המצב ומחליטים להגמיש את הגבול, חשוב גם להעביר את המסר הזה לילד. העברת המסר היא פשוט להסביר לו ולומר לו שאנחנו מבינים שעכשיו הוא עייף מאוד או שהיום היה לו יום קשה או כל סוג של גילוי אמפתיה למצבו ולאחר מכן להסביר שבגלל שאנחנו מודעים למצב הזה שלו, הפעם נחרוג ממנהגינו ונאפשר לו את מה שבדרך כלל איננו מרשים.

הדגש האחרון שחשוב לי להעביר הוא שאת הגבולות כדאי להגמיש ולא להעלים לגמריי. זה אומר שאם לדוגמא קבעתם חוק של ממתק אחד ביום, והיום יש יום הולדת לחבר והחלטתם להגמיש את הגבול, עדיף להבין מראש עד לאן אתם מוכנים להתגמש. יש מי שיחליטו שבמסגרת יום ההולדת אפשר יהיה לאכול כמה שרוצים אבל בבית לא נאכל מתוקים. אחרים יחליטו שגם במסגרת יום ההולדת אנחנו מגבילים לצלחת אחת של מתוקים וחטיפים, ואחרים יחליטו שמותר היום 3 ממתקים במקום אחד. בסופו של דבר חשוב להבין עד איפה אנחנו מתגמשים ובעצם למתוח את הגבול לפעם הזו בלבד.

לסיכום אפשר לומר שגם לגבולות יש גבול, וחשוב לדעת לשים אותו לעצמינו. התפקיד שלנו כהורים לא מתחיל ולא נגמר בגבולות. אל תשכחו להשאר קשובים לילדים שלכם ולהעניק להם סט כלים מגוון לחיים שמעבר לגבולות כולל גם בטחון עצמי, אחריות וכמובן המון אהבה ורגישות.