זה אולי נראה ברור – נשאל את כל החברים שלנו שעשו תהליך הנחיית הורים ונבקש המלצות, ולפי זה נלך. אז נכון, זה באמת צעד ראשון בחיפוש של מנחת הורים, אבל מה אם אנחנו לא מכירים אף אחד שעבר תהליך הנחיה? או שנקבל המלצות סותרות? אז בואו רגע נעשה סדר…

יש המון מנחות ומנחי הורים שם בחוץ, אבל אפילו אם זה לא נראה ככה – יש גישות שונות להנחיה וגם שיטות עבודה שונות. במאמר זה אסקור עבורכם את הגישות ושיטות העבודה השונות על מנת לעשות לכם קצת סדר ולעזור לכם לבחור את המנחה שמתאימה לכם. נתחיל בסקירת הגישות.

מכון אדלר – הגישה האדלריאנית מבוססת המון על סיבתיות – סיבה ותוצאה ובחירה חופשית של כל אדם. מדובר באיך אנחנו מציגים את המציאות, איך אנחנו מגיבים להתנהגויות שונות של הילד ואיך אנחנו זוכים בשיתוף פעולה דרך אותה סיבתיות. בגלל עקרונות הגישה האדלריאנית, מנחי ההורים שלה מאוד טובים ומדוייקים בכל מה שקשור לגבולות אצל ילדים ויודעים להנחות הורים איך לגדל ילדים אחראיים ועצמאיים.

שיטת המקל והגזר – או שיטות החיזוק החיובי/שלילי, או שיטת העונשים והפרסים. מדובר בשיטה בה אנחנו מתגמלים ילד על התנהגות חיובית או מענישים בהתנהגות שלילית. השיטה הזו שינתה קצת את פניה לאחרונה והיום מדובר בשיטה של צבירת נקודות חיוביות או שליליות וכשמגיעים ליעד מסוים שהצבנו לילד הוא מקבל מתנה. אין המון מנחי ומנחות הורים שעובדים בשיטה הזו, אבל עדיין קיימים כאלה שזה הרעיון המרכזי בשיטת העבודה שלהם

תקשורת מקרבת – זו גישה שמדברת על תקשורת באופן כלל בין בני אדם, לא רק בין הורים לילדים אך יש גם מנחי ומנחות הורים שעובדים לפי שיטה זו מול הילדים. בגישה הזו אנחנו לומדים לדבר לילדים (ובכלל) באופן שאינו שיפוטי או ביקורתי. אנחנו לומדים להעביר את מה שיש לנו לומר מהמקום האישי שלנו ולא ממקום מאשים. מדובר על שיטה ששמה במרכז את האינטיליגנציה הרגשית שלנו לעצמינו ולילדינו.

במה אני מאמינה? בגישה שלי אני מאוד מאמינה מצד אחד בתקשורת המקרבת, בשיח אמפתי ולא שיפוטי. אני מאמינה בקשב לילדים ובפתרון בעיות והתמודדות עם מצבים שונים מתוך הבנה של המצב גם מהזווית של הילד ולא רק מהזווית של ההורה. מצד שני, אני מבינה גם שילדים זקוקים לגבולות, וכשזה מגיע להענקת גבולות אני מאוד אוהבת את הגישה האדלריאנית של סיבה ותוצאה הגיונית, של לתת לילדים לבחור איפה שניתן ולחנך אותם באופן זה לעצמאות ולאחריות. עם עונשים ופרסים אני לא אוהבת לעבוד, אך במקרים קיצוניים בהם לא נצליח בשום אופן לגרום לשינוי אצל הילד, אפשר לנסות להתחיל את התהליך דרך פרסים ולאחר שהתחלנו להניע את השינוי נוכל לוותר על הפרס ולהמשיך בשיטות אחרות לחזק את ההתנהגות החיובית ולשמר אותה.

פגישות שבועיות – זו הגישה הכי רווחת בתהליכי הנחיית הורים פרטניים. בפגישות שבועיות ההורים מגיעים פעם בשבוע למנחה ומספרים מה היה טוב ומה היה לא טוב והמנחה מכוונת אותם ונותנת להם כלים להתמודדות עם מצבים דומים בעתיד. לרוב אורך כל פגישה הוא שעה אחת ולרוב שני ההורים נוכחים.

קבוצות הורים – מדובר בגישה שבה המנחה מעבירה הרצאות לקבוצה של הורים. במהלך ההרצאה ולאחריה ניתן לשאול את המנחה שאלות נקודתיות למצב האישי שלנו בהתאם לנושא ההרצאה. השאלות לרוב נשאלות בםורום פומבי והמטרה היא לשמוע הרבה מקרים שונים ממשפחות שונות וזאת מתוך הבנה שלא פעם אנחנו לומדים גם מהנסיון של האחר.

תצפית – שיטה שנהוגה בדרך כלל אצל מטפלים בעלי תואר טיפולי. בשיטה זו המנחה (שלרוב הם מטפלים, פסיכולוגים) מגיעים לגן או לבית של המשפחה ורואים את ההתנהלות מול הילד ואת ההתנהגות של הילד ומשם מתחיל התהליך. תהליך כזה בדרך כלל מתחיל בתצפית אחת או שתיים ולאחר מכן ממשיכים בפגישות שבועיות.

באיזו שיטה אני עובדת? בתהליכים פרטניים אני עובדת בשיטה של ליווי יום-יומי. אחד המגרעות הגדולים של שיטת הפגישות השבועיות היא שבפגישה של שעה פעם בשבוע, מטבע הדברים מה שיעלה הוא הרגעים הכי קיצוניים שחווינו, לטוב ולרע. בנוסף, הפגישה מתקיימת אחת לשבוע ולמעשה לפעמים המקרה עליו נדבר היה לפני ימים ארוכים ולא נוכל לזכור בדיוק מה אירע, מה הוביל לזה ואיך הגבנו. בליווי שאני מעניקה, הקשר שלי עם ההורים הוא יום-יומי. ההורים מספרים לי מידיי יום על כל מה שעבר עליהם במהלך היום – לטוב ולרע וגם למה שקרה בין לבין. הדיווחים האלה מאפשרים לי תמונה רחבה, אני יכולה להבין באמת מה הוביל למה ולא רק לתת להורים דרך להתמודדות עם המצב כשהוא קורה, אלא גם להסביר להם למה הילד התנהג כפי שהתנהג ולתת להם רעיונות איך למנוע את ההתנהגות הלא רצויה בפעם הבאה. באופן הזה אני יכולה לתת להורים כלים פשוטים ושינויים קטנים שהם יכולים לעשות ביום יום כדי להשיג שינוי גדול.